ביטוח פסיכדלי - הזייה שתהפוך למציאות

כשאתה יוצא לטיול אתה מקפיד לעשות ביטוח נסיעות, אתה לא מתכנן שמשהו יקרה אבל אתה לוקח בחשבון שאם משהו יקרה בסביבה זרה אתה רוצה שיהיה לך למי לפנות.

זה בדיוק הרעיון שעומד מאחורי ביטוח פסיכדלי, אתה יוצא לטיול... ואתה לא מתכנן שמשהו רע יקרה, אבל אתה רוצה לדעת שאם משהו קרה, יש לך למי לפנות שידע מה לעשות.

המאמר הבא ישרטט קווים כללים לרעיון של ביטוח שמכסה את הסיכונים שקיימים בטיולים של שינוי תודעה, מהרציונל, דרך קביעת הפרמיה על פי מודל שמעריך את רמת הסיכון בטריפ ועד שלב הכיסויים האפשריים.

אחריות וחופש

המלחמה בסמים תמה, הציבור מתנסה בחוויות משנות תודעה ובסמיים פסיכדלים, יחד עם זאת, עדיין קיים בקרב רבים החשש לנזק נפשי כתוצאה מהתנסות, והסביבה שבה אנשים מתנסים עדיין אינה נותנת מענה למה הם הסיכונים האפשריים, איך אפשר לצמצם אותם ומה הטיפול הנדרש במקרה פגיעה ואיך אפשר לקבל אותו – נדרש רעיון חדש שיאפשר סביבה בטוחה לחוויות פסיכדליות שיהיו מותרות בחוק.

אף אחד לא יכול לתת חיזוי מדויק לחוויה שאדם עומד לעבור בטריפ ואף אחד לא יכו לקחת אחריות מלאה על חוויה שמתרחשת לחלוטין בתודעתו של אדם אחר, יחד עם זאת ישנן בהחלט דרכים להערכה סטטיסטית של רמת הסיכון לנזק נפשי שיתבטא בירידה בתפקוד כלכלי ובצורך בליווי טיפולי של מתנסה מסוים על פי מודל drug set & setting, משמע, על פי המפגש בין גורמים משלוש קבוצות – הסם הנלקח, מצבו הנפשי והפיזי של המתנסה והסביבה בה האירוע מתרחש.

בגלל שמדובר בהערכה סטטיסטית, אם נעשה ניסוי מחשבתי ונקבע למשל רף מסוים שמי שעובר אותו רשאי להתנסות בחוויה מסוימת, אכן נוכל להוריד משמעותית את אחוזי הפגיעות, אבל, נטעה גם בוודאות לגבי מקרים מסוימים שבהם נטעה בחיזוי וניצור דיקטטורה חדשה ושוק שחור חדש.

בנוסף, לאנשים ישנה זכות לקחת סיכון, ואין לציבור הצדקה למנוע מהם את הסיכון אלא אם כן העלויות והנזק משפיעים גם על הציבור ולא רק על האדם שלקח את הצ'אנס – האם לדוגמא צריכת סם מסוים עלולה בסבירות גבוהה לגרום לאדם להתנהג באלימות כלפי סביבתו? אם כן ישנו טעם למנוע ממנו את הנסיון, בנוסף, אם עלות השיקום היא ציבורית, כמו למשל במקרה של מחלת הסרטן כתוצאה מעישון סיגריות, אפשר ורצוי להטיל מס על השימוש כדי שמעשני הטבק ישלמו על טיפולי הסרטן שהם יקבלו כתוצאה מהעישון ולא הציבור שמאס בעישון.

במקרה של הנזק האפשרי מטריפים – אין סכנת אלימות, ובמידה וידרש טיפול, מדובר בטיפול אינדבידואלי למשתמש ולכן אין הצדקה למנוע מאדם את החופש לקחת סיכון לפגוע בעצמו, שכמובן הכוונה שלה אינה להיפגע אלא לעתים קרובות דווקא להתרפא.

לכן המודל הנכון בעיני לצמצום סיכונים אידיאלי הוא מודל של ביטוח פרטי – כל מתנסה יעבור שאלון הערכת סיכון אינדבידואלית לטריפ ספציפי ועל פיה יקבל הצעות מחיר לחבילות כיסוי שונות

הערכת סיכון: הערכת הסיכון צריכה להתחשב בגורמים שמעלים או מורידים סיכון לפגיעה או הסתבכות של הטריפ - ראיון בנוגע למצב הרוח והמצב בנפשי של המבוטח, התנאים והסביבה שבה מתבצע הטריפ - האם קיים מרחב בטוח או אדם ייעודי לפניה במקרה סיבוך?, האם המקום הפיזי בטוח וחף מגורמים מסכנים?, בדיקת איכות הסם והמינון, והבטחה שיש למבוטח ידע בסיסי הנדרש בנוגע להשפעת הסם והתנהגות במקרה חירום.

הכיסוי - יכול להיות של פינוי, אובדן ימי עבודה, טיפול פסיכולוגי או כל טיפול אחר לעיבוד החוויה אם נדרש.

להערכתי שירות כזה יכול לצמצם את הפגיעות כמעט לחלוטין - בראש ובראשונה, המתנסים יהיו חשופים למידע לגבי צמצום נזקים ושימוש נכון ויבחרו להתנסות לאחר שיקולים רציניים ובסביבה בטוחה יותר, בזמן השימוש תוסר מהם האימה ממצב של חוסר אונים במקרה של סיבוך, הידיעה שהם בסביבה של צמצום נזקים ושיש לאן לפנות מהווה גורם מונע סיבוכים בפני עצמה ובמקרה שיתרחש נזק כלשהו - האינטרס יהיה לא להסתיר אלא לפנות לעזרה על מנת לקבל את הכיסוי הביטוחי וכך יטופלו הבעיות באופן מהיר ואיכותי בעודן קטנות.

בעיני זוהי הדרך להתמודדות חברתית חכמה עם חומרים פסיכדליים וחוויות משנות תודעה ואני מקווה שתוך זמן קצר יבשילו התנאים החוקיים והחברתיים ליישום של שירות כזה או דומה לו